התערבות קלינית לשם טיפול בסרבנות לבית הספר שמקורה בחרדה, מתמקדת בשיטות ובטכניקות להפחתת מצוקה. התיאוריה הקוגניטיבית גורסת, כי כאשר ילדים שרויים בחרדה הם חווים שינויים בחמישה מרכיבים: המרכיב הפיזיולוגי, שינויים במצב רוח, המרכיב ההתנהגותי, שינויים ביחסים הבין אישיים ושינוי קוגניטיבי. הטיפול במקרה זה מתרכז בהפחתת התסמינים באמצעות מתן כלים להתמודדות, כגון איתור וזיהוי מחשבות ורגשות בלתי הגיוניות לגבי בית הספר והפיכתן לאדפטיביות, תוך שילוב הילד באופן הדרגתי במערכת הלימודית.
חושב לגלות בצורה מדעית מהן הסיבות שבגללן הילד לא רוצה ללכת לבית הספר. הטיפול שונה אם הילד יושב כל הלילה לראות סרטים לצפייה ישירה ולא רוצה לקום בבוקר או אם הוא מפחד ללכת ללימודים בגלל אלימות של תלמידים אחרים.
שיטות ההתערבות הקלינית הן, בין השאר:
- אימון להירגעות – כיווץ ושחרור של קבוצות שרירים מסוימות לשם הרפיה והירגעות. במהלך ההרפיה המטפל משוחח עם הילד ברוך ובחמימות. קיימות גם טכניקות לנשימה נכונה. בשלב מתקדם של הטיפול אפשר להשתמש ב “הקהיה שיטתית”, שיטה שמיועדת להפחתת חרדה על ידי הצמדת גירוי מעורר חרדה לגירוי מרגיע.
- שליטה עצמית – שליטה עצמית בתגובות לחרדה ניתן לפתח בכמה אמצעים: הפנמה של דיאלוג פנימי אדפטיבי, הפחתת החשיבה הקטסטרופאלית באמצעות ניסויים והשערות, לימוד להבחין בין דעה לעובדה. לאסטרטגיה זו כמה שלבים. א. המטפל מראה ומדגים הצהרות של התמודדות. ב. הילד מנסח הצהרות התמודדות משלו. ג. הילד כותב את ההצהרות האישיות שלו על כרטיס, שאותו ייקח אתו לסיטואציות המעוררות בו חרדה.
- חשיפה – החשיפה אפשרית רק לאחר שהחרדה מצטמצמת מול מפגשים עם הגורם המאיים. חשיפה חוזרת קשורה בהפחתת החרדה לאורך ניסיונות החשיפה, עד שהילד מוכן לפגוש את הגירוי המאיים ללא פחד. בחשיפה מדורגת, הילד יוצר לעצמו היררכיה של גירויים, מן הקל ביותר להתמודדות עד הקשה, מתרגל מיומנויות של התמודדות ורוכש בטחון עצמי.